חלק 1

זה נכון, שהרבה אנשים בעולם לאורך היסטוריית האנושות כולה, עצרו לרגע ושאלו שאלות רבות לגבי היקום ומקורו, וכמו כן לגבי מיקומנו ומשמעותנו ביקום ובתמונה הגדולה של הדברים.

אין-ספור אנשים עדיין מתמודדים עם שאלות ישנות שעדיין מעסיקות את האנושות ותעלומות שעדיין לא נפתרו. הנה חלק מהשאלות הישנות האלו:

"איך נוצר היקום?"
"מה גרם להיווצרות היקום?"
"האם משהו יצר אותו?"
"האם הוא נוצר בכלל, או שתמיד התקיים?"

שאלות אלו עדיין נשאלות כיום, והן שאלות מעניינות וסבירות שאפשר לשאול כל אדם חכם, ומציאת התשובות עוד יותר מעניינת אך קשה הרבה יותר משאילת השאלות עצמן.

יש אנשים שנצמדים לטיעון הגורם הראשון המטעה, במטרה לענות על כמה מהשאלות האלו, ויוצרים במוחם בורא, ישות עליונה עם כוח אין סופי שיצרה את היקום בתהליך לא ידוע ובלתי אפשרי פיזית, שקיימת ביקום לא ידוע ובו זמנית נמצאת בכל מקום. בורא זה כל-יכול, כל-יודע, כל-רואה, וכל-נדיב.

אבל בואו נעזוב לשנייה ולא נתעסק בפירוט של יוצר דמיוני זה.

טיעון הגורם הראשון מצהיר כי לכל דבר יש גורם, ולכן, חייב להיות גורם להיווצרות היקום, וגורם זה חייב להיות הגורם הראשון של כל דבר שקיים אי פעם. הבעיה בכך, כמובן, היא שלגורם הראשון הזה לא היה גורם משלו. אם לכל דבר יש גורם, מה היה הגורם של הגורם הראשון? למה רק הגורם הראשון יוצא דופן מחוק זה? זאת כמובן טענה ישנה, היקש לוגי ידוע. טענת הגורם הראשון סותרת את עצמה, ולא יכולה להסביר באופן הגיוני את היווצרות היקום או להצדיק את קיומו של בורא עליון כלשהו.

בקיצור, אם לכל דבר יש יוצר או גורם, גם לבורא עצמו צריך להיות גורם.

(נקרא ליוצר הזה 'אלוהים', למטרת הכתבה הזו, ומכיוון שרוב האנשים אוהבים להשתמש במילה הזו, זה שם יותר מתאים.)

בואו נבחון את האמונה הדתית והטענות לקיומו של הבורא, הישות העליונה, או אלוהים.

אז, נקודת ההשקפה הדתית היא שלמטרת קיומו של דבר כה מורכב ורחב כמו היקום, חייב להיות כוח עצום כלשהו שיצר אותו ושומר על סדרו. מכיוון שנראה שליקום עיצוב מורכב ומסודר, הכוח הזה חייב להיות אינטליגנטי, ולבורא האינטליגנטי הזה אפשר לקרוא אלוהים.

התגובה הברורה לטענה הזו צוינה קודם, אבל למען העקבוית, אני אחזור עליה שוב:

אם ליקום צריך להיות בורא, או אלוהים, כדי להתקיים, אז לאלוהים הזה צריך להיות יוצר או בורא גם כן.

אולי ישות עוד יותר עוצמתית יצרה את האלוהים הזה, כדי שהוא בתורו יוכל ליצור את היקום. אבל מי יצר את האלוהים של אלוהים?

מן הסתם זהו פרדוקס ולכן הוא אינו הגיוני.

למרות זאת, עדיין יש אנשים הטוענים כי אלוהים קיים וכי יש לנו את היכולת להיות מודעים אליו, למצוא אותו, לדעת את רצונותיו ואת אישיותו, ולעשות כרצונו. נשים בצד את העובדה שאין שום פיסת הוכחה לקיומו של האלוהים הזה, ואת העובדה שטיעון הגורם הראשון לא עובד בהגיוניות ונכשל בהצדקת קיומו גם כן, אנחנו יכולים לפחות לבחון את הטענות של האנשים האלה, את הנימוקים שלהם, ואת ההגיון בדבריהם (אם הוא קיים).

היום, האמונה הכי נפוצה באלוהים היא האמונה היהודית-נוצרית, והאלוהים באמונה זו הוא האלוהים של התנ"ך, אשר ידוע גם בתור כתבי הקודש.

אז בואו נמשיך.

יש אנשים כיום שלא רק טוענים שהאלוהים שלהם קיים, אלא גם טוענים שיש להם הוכחות לקיומו, ושהם יכולים להביא הוכחות אלו לאנשים אשר מוכנים להאמין ולקבל עליהם את האמת. לפי טבענו, אנחנו נוטים להאמין לכמה שיותר דברים נכונים וכמה שפחות דברים שגויים. למרות זאת, לפעמים אנחנו בוחרים לחיות בבורות מאושרת על פני קבלת ידע לא נעים. בכל מקרה, אני מניח שרוב האנשים היו רוצים תשובה לשאלה "האם יש אלוהים?" ולמעשה די הרבה אנשים שואלים את השאלה הזו לעיתים קרובות (זוה אחת התעלומות המוזכרות קודם, אחרי הכל).

אז רוב האנשים אכן מוכנים להאמין ולקבל עליהם את האמת.

אבל מהן הטענות האלו?

אנשים מאמינים רבים שטוענים כי יש להם ראיות לקיומו של אלוהים בדרך כלל יפנו אל התנ"ך כהוכחה שלהם. הם בדרך כלל יצוטטו פסוקים או אמרות מהתנ"ך, ויטענו שהם מוכיחים את קיומו של האלוהים המוזכר.

אם זה היה המקרה, אז הטקסט שאתם קוראים ברגע זה מוכיח את חוסר-קיומו של אלוהים. מן הסתם הוא לא. ספר כשלעצמו אינו יכול להוכיח דבר, אלא אם כן הוא נתמך על ידי ראיות מוצקות ואמינות שמוכיחות את טענותיו. השימוש בתנ"ך בתור הוכחה לקיומו של אלוהים הוא כמו השימוש בספרי הארי פוטר כדי להוכיח את קיומם של מכשפות וקסם.

התגובה הנוצרית הטיפוסית לכך היא שהתנ"ך הוא מילותיו של אלוהים, ושכל מה שכתוב בו לא יכול להיות נתון בספק. כשהם נשאלים איך הם בטוחים שאלו מילותיו של אלוהים, הם שוב מצוטטים מהתנ"ך עצמו, כדי להוכיח שאלו מילותיו של אלוהים וההוכחה לקיומו.

מן הסתם זהו היקש לוגי נוסף, מכיוון שהטענות האלו חוזרות שוב ושוב במעגל. התנ"ך לא מוכיח את קיומו של אלוהים יותר משספר על דרקונים מוכיח את קיומם של דרקונים.

למען ההמחשה:

טענה: אלוהים קיים ויצר את היקום.
שאלה: איך יודעים שאלוהים קיים?
טענה: כי זה מה שכתוב בתנ"ך.
שאלה: אבל התנ"ך הא לא סתם ספר? למה אנחנו חייבים להאמין בו?
טענה: כי התנ"ך הוא מילותיו של אלוהים.
שאלה: אז איך יודעים שהתנ"ך הוא מילותיו של אלוהים?
טענה: כי זה מה שכתוב בתנ"ך.

בקיצור, הויכוח תמיד חוזר לאותה הטענה לא משנה מה שואלים. בעיקרו של דבר, הם משתמשים בתנ"ך עצמו בתור הוכחה ללגיטימיות של כל מה שכתוב בתנ"ך.

בואו נעבור לטענות/נימוקים יותר רציניים ו(בתקווה) קצת פחות חסרי הגיון. מאמינים רבים אוהבים לטעון שמכיוון שהדת שלהם יותר אדוקה או מוסרית או תומכת בשלום יותר מדתות אחרות, חייבת להיות לה השראה או תמיכה אלוהית כלשהי. טענות מפוקפקות כאלה נעשות בדרך כלל על ידי עדי יהוה, שמשוויצים בחוקים הקפדניים שלהם, בחוסר הסובלנות ובצורת החיים האדוקה שלהם ומציגים אותם בתור עליונות מוסרית כלשהי שמוכיחה כ הדת שלהם היא הדת הצודקת.

בפירוט, לעדי יהוה יש חוקים אדוקים ביותר שכל חברי הארגון חייבים לציית להם, אחרת יגורשו מהארגון וינודו. רוב החוקים האלו נובעים מהתנ"ך; חלקם מאוד ומטלים בספקים, ונחשבים לא מוסריים בעיני נוצרים אחרים ואתאיסטים כאחד.

בכל מקרה, בואו נבחן את הטיעון עצמו.

העובדה שקיים שלטון דתי אשר פחות או יותר מכריח את מאמיני הדת להתנהג בצורה מסויימת, לחשוב בצורה מסויימת, ולהאמין באותם הדברים, מן הסתם תוביל לקבוצה מאוחדת של של אנשים שמובדלת משאר העולם, מאחר והקבוצה אינה מחשיבה את עצמה כחלק משאר העולם. ההוראות לקבוצה זו באות ממספר מועט של אנשים (גוף ממשלתי) אשר טוענים כי יש להם השראה אלוהית, וכי הם יודעים מה טוב לקבוצה ככולה, ומהו רצונו של אלוהים. הטענה הזו, של ההשראה האלוהית, חסרת ביסוס ואין לה שום הוכחות כלל. המאמינים אמורים להסתמך על אמונה בלבד ולהאמין שלגוף הממשלתי שלהם אכן יש צורת תקשורת כלשהי עם אלוהים. באשר לטענה שלדת יש מוסרות עליונה, דעה זו מן הסתם סובייקטיבית, מאחר וחלקים רבים ואמונות רבות של הדת נחשבות כלא מוסריות על ידי אנשים רבים, אז מן הסתם זה לא טיעון מוצלח במיוחד שאפשר להשתמש בו.

מוסריות היא מושג שהומצא על ידי האדם, והרבה פעמים היא מאוד סובייקטיבית וניתנת לויכוח, עם אזורים אפורים רבים. אני מניח שאפשר להתווכח בשם מוסריות כלשהי, גם אם היא סובייקטיבית, אבל מוסריות זו לא תמיד תכלול כל מעשה, מחשבה, החלטה או דפוס. נוכל למצוא מעשים שנחשבים באופן כללי כנכונים או שגויים, אבל אם נבחן אותם מקרוב ונתעלם מדעתנו האישית נוכל להתחיל לראות את האזורים האפורים ואת ההשלכות הנוספות של מעשים אלה.

לכן הגיוני להניח שאנו לא יכולים לשפוט ולהחליט מה מוסרי ומה לא, מכיוון שאין הגדרה החלטית של מוסריות והיא משתנה כל הזמן ותלויה בתרבות, מנהגים, ואורחי חיים שונים.

אם כך, נחזור לטענה - העליונות המוסרית של הדת מבוססת על דעתה והשקפתה של הדת עצמה.

השקפה זו נראית לאנשי הדת כמוסרית באופן אובייקטיבי, מכיוון שהיא מבוססת על מילותיו של אלוהים, והיא הבסיס (כביכול) למוסריות האנושית כולה. למרות זאת, הרבה פעמים, המוסריות הזו לא מוגדרת וסותרת את עצמה, ואנחנו יכולים לראות את זה הרבה, במיוחד מקריאת התנ"ך.

דוגמה טובה לכך היא הדיברה "לא תרצח". אלוהים עצמו הרג יותר אנשים מאשר כל אדם שהיה קיים אי פעם (לפי התנ"ך). בנוסף לכך, אלוהים ציווה על הרג אנשים שוב ושוב ושוב. כל המקרים האלו סותרים ישירות את הדיברה אשר מצווה לא להרוג אנשים, ומראה שדמותו של אלוהים הייתה נחשב כחסרת מוסר על ידי רוב האנשים, אם לא פסיכופטית.

אם אלוהים היה מוסרי באופן סובייקטיבי הוא היה מתנגד לרצח בכל זמן שהוא בלי להתפשר לעולם. אלוהים מוסרי באופן סובייקטיבי לעולם לא היה מצווה על הוצאה להורג של חסרי אמונה רק מכיוון שאינו מחבב אותם, והוא גם לא היה מצווה על הוצאה להורג של הומוסקסואלים או חוטאים אחרים.

בואו נבהיר שהבסיס עליו אנשים מבססים את המוסריות שלהם אינו ספר כלשהו שמורה על כך, אלא האם מעשה כלשהו מוביל להשלכות חיוביות או שליליות כלשהן על חיים אנושיים. אם הייתי פוגע פיזית באדם כלשהו, על ידי תקיפתו עם ידי או עם נשק, הייתי מוביל להשלכות שליליות על חייו, ובנוסף למחשבות שליליות מכוונות אלי במוחו של אותו אדם, ועל ידי כך גם הייתי מסכן גם את חיי וביטחוני.

אנחנו לא רוצים לסבול, ולא אוהבים כשאנשים אחרים גורמים לנו לסבל, וכולנו חיים באותה החברה ועל אותו כוכב הלכת. אז אנחנו לא יכולים לקוות שלא נושפע על ידי סבל של אנשים אחרים, אפילו אם הוא אינו משפיע עלינו ישירות. מה שפוגע באדם יחיד עלול לפגוע בקבוצה כולה, כיוון שאנחנו חיים יחד באותה הסביבה. אף אחד מאיתנו לא גר על כוכב לכת או ביקום פרטי משלו בנפרד משאר האנושות.

אם נשתמש בבסיס ההשלכות השליליות, נוכל להסיק אם כל מעשה שאנחנו עושים מוסרי או לא, אם נדבר בכלליות. תמיד יש אזורים אפורים, והרבה פעמים מוסריות היא סובייקטיבית לדעתו וידעו של אדם מסוים. למרות זאת, יש לנו רעיון כללי די טוב לגבי למה מעשה כלשהו יכול להיחשב כמוסרי או לא מוסרי, ואיך מעשים אלו ישפיעו על המין האנושי.

לסיכום, אחרי שבחנו טענה זו, בלתי אפשרי להחליט אם קבוצה מסוימת של אנשים מקבלת השראה מאלוהים מבוסס כלשהו בהתבסס על ההחלטות, המעשים ואורח החיים שלהם, לא משנה עד כמה הם אדוקים.

עכשיו, בואו נהיה קצת יותר ספציפיים לגבי כמה טענות.

יש נוצרים המאמינים שאלוהים של התנ"ך יצר, מבין כל הדברים, אותנו, יצורים אנושיים. הם טוענים שהו יצר אותנו כפי שאנחנו כיום, בדמותו של אלוהים, זהים לו.

משמעות הטענה הזו היא שכל היצורים האנושיים אמורים להיות זהים מאז שהם הופיעו לראשונה, ללא שינויים גנטיים, פיזיים או כל שינוי אחר.
אותו הזן מההתחלה. מלימודי ביולוגיה, פלאונטולוגיה, וגנטיקה, וחקירת הראיות שנמצאו במהלך שתי המאות האחרונות, אנחנו יכולים להגיד בביטחון שזה לא המקרה. יצורים אנושיים התפתחו למעשה ממין אנושי אחר, אשר בתורו התפתח ממין אנושי אחר לפניו, אשר התפתח ממין דמוי קוף.

שאריות של המין הזה, אשר נכחד מזמן, נמצאו ונחקרו, ובעזרתן נבנה אילן יוחסין של מינים וזנים שונים שמוביל בסופו של דבר למין שלנו, בנוסף למינים נוספים רבים המקבילים לשלנו. ישנן גם ראיות גנטיות רבות שמצביעות על אבולוציה, איברים מנוונים, ותכונות רבות אשר השתנו במהלך הזמן, וכמובן נוסיף לכך את המאובנים הרבים שמצאנו במהלך הזמן.

אז אם למעשה עוצבנו על ידי אלוהים, ואנחנו כעת זהים לאיך שהיינו ביום שבו נבראנו, למה יש כל כך הרבה ראיות שמוכיחות אחרת? האם אלוהים נמסה לשטות בנו? הוא לא רוצה שנבין את האמת?

זה בהחלט מדהים לחשוב שישנם אנשים שמוכנים להתעלם מעובדת מדעוית מוצקות שמובילות לתגליות חדשות וצבירת ידע והארה, למען אמונה שנשמעת טובה ונוחה, אך אינה נתמכת על ידי שום ראיות.

בואו נבחן את הראיות שתומכות בעובדה כי נוצרנו על ידי אלוהים (כל אלוהים שהוא):

ובכן... אין כאלו. מאמינים בדרך כלל יפנו לתנ"ך בתור הוכחה לבריאתנו על ידי אלוהים. הם יצוטטו מסיפור הבריאה, וידברו על אלוהים שמגיע להישגים בלתי אפשריים ועושה ניסים על מנת ליצור לא רק את האנושות אלא את היקום כולו.

למרות זאת, כל אלו סיפורים בלבד, לא ראיות. אנחנו יכולים להחשיב אותם כמיתוסים משעשעים או אגדות.

יהיה יותר הגיוני (אך עדיין לא מוכח) לטעון שאלוהים יצר את "זרע" החיים, את צורות החיים הראשוניות (בקטריות וכדו') בידיעה שהן בסופו של דבר, אחרי פרק זמן ארוך, יתפתחו ויצרו את המין האנושי שחי כיום, תוך תהליכים טבעיים אך מעוצבים, הכל חלק מתכניתו האלוהית. ויש מאמינים הטוענים בדיוק כך.

כמובן, אין ראיות שתומכות באף אחת מהטענות האלה, אבל לפחות האחרונה לא מתעלמת או מבטלת הוכחות מדעיות וידע רב שנצבר על פני פרק זמן ארוך.

אני תוהה איך אנשים מוכנים לנטוש כל הגיון וחוכמה ולדבוק באמונה, או ביותר פשטות - סיפור/מיתוס נוח.

מוח הגיוני אינו מאמין במה שהוא רוצה להאמין. מוח חופשי ולא-משוחד לגמרי מקבל ומנתח את הראיות, על מנת להגיע למסקנה הגיונית ואמת מבוססת, בין אם היא נוחה או לא נוחה למחשבה. לא משנה כמה מדען ינסה להוכיח את קיומו של אלוהים, או זן של חייזרים, או פיות, או גלקסיה חדשה. מה שמשנה הוא מה שבאמת נכון, ולא מה שאנחנו מעדיפים שיהיה נכון.

בחיפושנו אחר תשובות, ביקום האין סופי שמקיף אותנו, ובתעלומות הרבות שמתחננות להיפתר, אנחנו צריכים לדעת להבדיל בין עובדה ודמיון, בין אמת ושקר, ולדעת שהצורה היחידה להגיע לידע היא לחשוב בהגיון, באובייקטיביות וללא דעה משוחדת.

הגיון הוא שאומר לנו שאחד ועוד אחד שווה שתיים. הגיון הוא שאומר לנו שאם נקפוץ מגג של גורד שחקים, רוב הסיכויים שניפול למותנו. עד כמה שנרצה להאמין שאנחנו יכולים לפרוש כנפיים ולעוף, או שנקפוץ מהאדמה כמו כדור ונחיה, המציאות לא מתכופפת לרצון רגשות או מחשבות/דמיון אנושיים.

בחיפושנו אחר תשובות, אנחנו מנסים להיות הגיוניים וקריטיים, ומתעלמים ממשאלותינו ודעותינו האישיות. רק על ידי חשיבה אובייקטיבית נוכל להסיק מה נכון ומה לא נכון.

לפי השקפתם של מאמינים דתיים, לא משנה כמה הוכחות נמצא, כמה מחקרים ותגליות מדעיות נעשה, וכמה תאוריות חכמות ומבוססות ניצור, אף אחד מהדברים האלה אינו נכון אם הוא סותר את עקרונות הדת והאמונות שלהם. לא משנה כמה זני-ביניים נמצא בין המין שלנו לבין המין דמוי הקוף. לא משנה כמה חלקיקים נגלה שנותנים לנו תשובות לגבי החומר ביקום. לא משנה גם אם באמת נגלה את התהליך שבו יקום אחד שלם נוצר מנקודה אחת והפך למה שהוא כיום.

לא ישנה אם נמצא ראיות לכך שמשהו אחר יצר את היקום, מלבד האלוהים שלהם.

חלק 2

עוד שאלה שרבים שואלים, ושאלו במשך זמן רב מאוד, היא "מהי משמעות החיים?".

אנחנו תוהים רבות לגבי מקומנו ביקום, אם אנחנו בעלי משמעות בתכנית הכללית של היקום, אם החיים שלנו או של כל בן אדם אחר משנים. אנחנו נוטים לרצות למצוא משמעות מיוחדת ומשמעות בהרבה דברים, והחיים שלנו הם אחד מהם. אנחנו ממציאים תגובות מתוחכמות, פשוטות, מורכבות, רומנטיות או רגשיות לשאלה הזו. הייתי אומר שהשאלה הזו היא יותר לגבי השקפת העולם של כל אחד, ולא שאלה סבירה בעלת תשובה אחת אובייקטיבית ונכונה.

אם אדם מסויים מוצא שהאושר בחייו נובע מבן או בת זוגתו אשר הוא אוהב, הוא יכול להגיד בקלות שמשמעות החיים היא אהבה. אדם אחר יכול להגיד שמשמעות החיים היא ידע וחקירה. אחר יגיד שהמשמעות היא אושר ושמחה. לכל אדם יש תשובה שונה לשאלה זו. אך לאנשים דתיים, למרות זאת, תמיד יש תשובה מוכנה שמצדיקה את האמונות שלהם.

אנשים דתיים יכולים לטעון בקלות שמשמעות החיים היא אלוהים. ושבלי האלוהים הזה, מי שהוא לא יהיה, אין משמעות או מטרה לחיים. אם נשים בצד את העובדה שאנשים רבים חיים חיים מלאי משמעות ואושר בלי להאמין בשום ישות על טבעית, הטענה השגויה שלחיים אין משמעות בלי אלוהים סותרת את עצמה, מכיוון שלא ידוע אם אלוהים קיים או לא, ולכן גם לא ידוע אם לחיים יש משמעות או לא. טענה זו גם מגשימה-עצמית, מכיוון שהיא מכניסה את אלוהים לטיון, אז טוענת שאלוהים דרוש כדי שתהיה משמעות לחיים, ושהמשמעות היא אלוהים עצמו. שוב טיעונים שהולכים במעגל.

אבל בואו ניקח צעד אחורה, ונבחן שוב את השאלה המקורית מקרוב.

"מהי משמעות החיים?"

המילה "משמעות" פה לא מתאימה למשפט. אנחנו יודעים שלמילים יש משמעות, כי אנחנו נותנים להן משמעות. אנחנו מתאימים את המילה "תפוח" לסוג מסוים של פרי שאנחנו נזהים, ולכן יש למילה הזו כעת משמעות. למילה "דטבמגשקא" אין משמעות, כי עדיין לא ניתנה לה משמועת בשום שפה.

די ברור, למרות זאת, שהשאלה הזו לא מתייחסת למשמעות הסמנטית של המילה "חיים". היא מתייחסת לחיים, בתור חיים אורגניים, כלומר כל החיים הקיימים. היא גם מתייחסת לחיים אנושיים בלבד, לחלק מהאנשים (בעיקר מאמינים דתיים). המילה "משמעות" לא מתאימה כי לחיים לא יכולה להיות משמעות, כמו שלא יכול להיות להם ריח, או צבע. "מהו הצבע של החיים?" אפשר לשאול. למרות זאת, השאלה עצמה חסרת משמעות, לא כל מילה ספציפית אלא משמעות כל המילים יחד. השאלה כולה חסרת הגיון.

אפשר להניח שהמילה "משמעות" בשאלה היא פשוט מילה אחרת ל"מטרה".

אז נשאל את השאלה כך: "מהי מטרת החיים?"

כאן, המילה "מטרה" היא המפתח. אנחנו מעניקים מטרה לרוב הדברים בחיינו. לדוגמה, מטרתה של מכונית היא לתעבורה, להפחית את המאמץ האנושי ולהפחית את הזמן שלוקח לנו להגיע מנקודה א' לנקודה ב'. יש לה מטרה. איך אנחנו מסיקים מה מטרתה? אנחנו מסתכלים על שימושיה. אנחנו בוחנים את העובדה שהמכונית שימושית עבורנו, ואנחנו מסיקים שמאחר שהיא שימושית, יש לה מטרה. אם למכונית לא היה שום שימוש בשבילנו, אפילו לא באופן אסתטי, היינו יכולים להגיד שאין לה שום מטרה כלל. היא קיימת רק לשם עצם קיומה, ומי שייצר אותה כנראה מטורף לגמרי. אפילו אם זה למען בדיחה אכזרית, לכל עצם שנראה כחסר-משמעות יש מטרה. המטרה שלו היא לגרום לאנשים לצחוק, אז יש לו מטרה.
באופן דומה, להרבה מינים של בעלי חיים יש מטרה, כי יש להם תפקיד והם שימושיים לסביבה בה הם חיים. אם בעל חיים שהוא הטרף של בעל חיים אחר ייכחד, גם טורפו בתורו ייכחד, כי לא יהיה לו מה לאכול. אז שימוש הוא המפתח להחלטה האם למשהו יש מטרה או לא.

אבל מהי מטרת החיים? למה הם קיימים? מה השימוש שלהם ביקום?

אנחנו לא יודעים אם חיינו נוצרו ביקום כדי לשמש למטרה עילית כלשהי או כדי לשמש כתומך למין אחר כלשהו או כל מטרה אחרת כלשהי. אולי אין סיבה, אולי אין משמעות נסתרת כלשהי לחיים. דבר אד שאנחנו כן יודעים, למרות זאת, הוא שהחיים יכלו לא להתקיים כלל, וכדור הארץ, מערכת השמש והיקום כולו היו מתפקדים בסדר גמור. לא הייתה שום השפעה קטסטרופית על חוקי הפיזיקה אם זה היה המקרה. היקום יכול בהחלט לתמוך בעצמו במקרה של היעלמות החיים, הם לא נחוצים בתכנית הגדולה.

מהי מטרת החיים? יכול להיות שאין אחת. יכול מאוד להיות שזה הרצון שלנו להעניק משמעות ומטרה לכל דבר שמתעלה על כל מטרה, זה יכול להיות הצורך שלנו למצוא מטרה בכל. אולי יש מטרה מיוחדת, אבל אם אין, לעלם לא נדע.

בני אדם הם יצורים מורכבים עם דמיון עוצמתי וסקרנות שמתעלה על הרבה דברים, לפעמים אפילו על הגיון. לעיתים קרובות אנחנו מחשים דפוס,  מדמיינים אפשרויות אלטרנטיביות, ויוצרים עולמות שלמים במוחותינו. אנחנו מנסים למצוא תשובות, וסקרנים באופן טבעי עד כדי כך שאנחנו מנסים למצוא תשובות לכל שאלה אפשרית. יש לנו צורך פנימי לידע, והצורך הזה הוא שמביא אותנו למצוא אמת, וכמו כן להמציא "אמת" משלנו ולהאמין בה בין אם היא באמת אמיתית ובין אם לא.

אנחנו מחפשים, ולפעמים אנחנו מוצאים. אנחנו עושים טעויות ואנחנו לומדים מהן.

אנחנו חוקרים ומגלים ומנסים להבין את היקום מסביבנו, תוך שימוש בכל המידע העומד לרשותנו. בעזרת החוכמה שלנו והחוכמה המצטברת מכל הדורות לפנינו, אנחנו מנסים להגיע אל הירח ואנחנו מצליחים.

יום אחד, אנחנו נשאף אל הכוכבים... תרתי משמע, ואנחנו יכולים גם להגיע אליהם יום אחד, בגלקסיה רחוקה...

תמיד ספקן, חושב חופשי, רציונליסט, ומעל הכל, הומניסט.

מורפיאס